פסק-דין בתיק ע"ע 155-10

השופט שמואל צור

1.         בבית הדין האזורי, כמו גם בערעור בפנינו, התעוררה השאלה מיהו הגורם שהיה המעסיק של המערערת: האם זו עמותה "המכון להכשרה, השתלמות ושירותי חינוך" לבדה - כפי שפסק בית הדין האזורי, או המדינה - משרד החינוך (המשיבה) או העמותה והמשיבה כמעסיקים במשותף.

בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר קובי שלם ומר ניסני עזרא; עב 2086/07) דחה את תביעת המערערת להכיר בה כעובדת המדינה ולפסוק לה, במעמדה זה, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות. על כך מוסב הערעור שלפנינו.

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

2.         המערערת הועסקה בעמותת "המכון להכשרה, השתלמות ושירותי חינוך" (להלן- המכון), החל מחודש מרץ 1982. בחודש יולי 2002 ניתן צו פירוק זמני נגד המכון והמערערת עברה לעבוד אצל המפרק שמונה לעמותה, זאת עד לחודש יולי 2004. במהלך עבודתה במכון מילאה המערערת שורה של תפקידים ותפקידה האחרון היה חשבת שכר, תקציבנית ומנהלת מכרזים. בשנים הראשונות לעבודתה, המערערת לא היתה חתומה על הסכם כלשהוא והחל משנת 1999 התבקשה, כך לטענתה, לחתום על הסכם עם המכון וכך עשתה עד לסיום עבודתה .

3.         לאחר סיום העסקתה טענה המערערת כי, בנוסף לכך שהיתה עובדת המכון, התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין המשיבה כמעבידתה הישירה או ביחד עם המכון כמעבידים במשותף. לפיכך תבעה המערערת בבית הדין האזורי בירושלים לחייב את המשיבה לשלם לה פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצלה וסיומה.

4.                בית הדין האזורי בחן את מערכת היחסים שבין הצדדים וקבע, על יסוד המבחנים המקובלים שפותחו בפסיקה, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערת למשיבה. בית הדין קבע כי, במשך כל תקופת עבודתה, המערערת הועסקה על ידי המכון בלבד ולא ניתן לראות בה עובדת המשיבה. הדבר עלה הן מלשון החוזה, מקביעות ורציפות עבודת המערערת במכון, מזהות הגורם שהורה על פיטוריה, מיקום העבודה במשרדי המכון והשימוש בציוד המכון, מדיווחי הנוכחות וימי החופשה והמחלה שנעשו מול המכון, תשלום שכרה ותנאי עבודתה וכן מהאופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם.  

5.        בית הדין האזורי קבע כי אומנם היו במכון עובדים אשר הועסקו כחלק מהמערך של משרד החינוך ואפשר שבפועל ניתן לראותם כעובדיו, אך המערערת היתה חלק מן הצוות המינהלי המובחן של המכון אשר השתלב במנגנון פעילותו הקבועה של המכון בלא זיקה למשרד החינוך. לדעת בית הדין, עובדי הצוות המנהלי היו מודעים למעמדם כעובדי המכון ולא עובדי משרד החינוך ובעניינם  - בשונה מן האחרים - לא היה ספק. כן נקבע כי המערערת עצמה היתה מודעת להבדל בין יתר העובדים לבינה, בהיותה חלק מהצוות הניהולי הבכיר במכון.

טענות הצדדים בערעור

6.         בערעור בפנינו משיגה המערערת, בעיקרו של דבר, על הקביעה בעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד. לטענתה, טעה בית הדין באופן בו החיל עליה את מבחני הפסיקה לעניין ההכרה באדם כ"עובד". בקשר לכך נטען כי המכון הוקם כפיקציה וכזרועו הארוכה של משרד החינוך כדי להתגבר על מחסור בתקנים ולא היה מדובר בגוף נפרד ועצמאי. עוד מציינת המערערת כי כל העדים מטעם שני הצדדים העידו כי משרד החינוך הוא זה שקיבל את העובדים לעבודה ונייד אותם בין חברות כח האדם השונות שבאמצעותן הועסקו. עוד נטען כי משכורותיהם של עובדי המכון שולמו לפי לוח השכר של עובדי המדינה, משרד החינוך פיקח על עובדי הצוות המנהלי ובעלי תפקיד במוסד היו חברים בהנהלת העמותה (המכון). בנסיבות אלה, כך לטענת המערערת, התקיימו בינה לבין המשיבה יחסי עבודה.

            המדינה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי וטוענת כי פסק הדין נכון וראוי על קביעותיו העובדתיות המבוססות על מהימנות העדים שהופיעו בפניו, כמו גם על מסקנות המשפטיות שהסיק על בסיסן ואין עילה להתערב בו.

דיון והכרעה

7.         לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק להתערב בו. לפיכך, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו לפי סעיף 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. לכך נוסיף מספר הערות.

8.                עיקר המחלוקת בבית הדין האזורי נסבה על שאלת זהות המעביד. אין ספק שבין המערערת למכון התקיימו יחסי עבודה והמכון היה מעסיק שלה. על סממנים המצביעים בבירור על קיומם של יחסי עובד מעביד עמד בית הדין האזורי בהרחבה בפסק דינו ועיקרם - המערערת לא התקבלה לעבודה במשרד החינוך, לא חתמה על חוזה העסקה עם משרד החינוך או עברה בחינה או ראיון לקבלתה לעבודה במשרד החינוך (סעיף 16); המכון שילם למערערת משכורת מדי חודש בחודשו והפריש עבורה כספים לקופת גמל ופנסיה (סעיפים 24 ו- 25); בשנת 1999 חתמה המערערת על ההסכם העבודה עם המכון לאחר שקראה והבינה אותו וידעה לאורך השנים כי היא עובדת המכון ולא עובדת של משרד החינוך (סעיפים 17, 19 ו-22); דיווחי הנוכחות של המערערת הועברו למכון ואישור ימי החופשה והמחלה נעשו מול מנהל המכון (סעיף 27); מנהל המכון פיקח על עבודתה (סעיף 35); בעדותה אישרה המערערת כי המכון הוא זה שפיטר אותה (סעיף 23); עדותה של המערערת עולה בקנה אחד עם עדותו של מר בן רחמים, ממייסדי המכון. מר רחמים העיד כי המכון נתן שירות למשרד החינוך לאחר שזכה במכרזים. המכון שכר עובדים ומרצים שהוחתמו על חוזה והודגש בפניהם שהם עובדי המכון בלבד בלא זיקה למשרד החינוך (פרוטוקול מיום 25.3.09, עמ' 20). בית הדין האזורי קבע את קיומם של סממנים אלה על סמך חומר הראיות שהיה בפניו ואין כל יסוד להתערב בקביעותיו. מקובל אף עלינו כי קיומם של סממנים אלה מצביע בבירור על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המערערת למכון.

9.        אשר לטענת המערערת כי המכון הוקם כ"פיקציה" וכזרועו הארוכה של משרד החינוך - אין לכך כל תימוכין. עצם העובדה שהמדינה היתה שותפה להקמת המכון ושנושאי משרה בה היו חברים בהנהלת המכון אינה מצביעה בהכרח על מעמד "פיקטיבי" של המכון וזהותו עם המדינה. מן הראיות שהיו בפני בית הדין האזורי עולה כי המכון הוקם כגוף עצמאי (עמותה) ביוזמת משרד החינוך אך בנפרד מן המדינה. מדובר בעמותה אשר הוקמה ללא מטרת רווח. מנהל המכון קבע את תוכנית פעילות של המכון והביא אותה לאישור הוועד המנהל של המכון ולאחר מכן נעשה הסכם עם משרד החינוך. עוד עולה כי המכון נתן שירות למשרד החינוך לאחר שזכה במכרזים. גם כאשר המכון צריך היה עובדים הוא גייס אותם באמצעות מודעות בעיתון וחתם עימם חוזים, בלא כל קשר עם משרד החינוך. עצם העובדה שהמדינה היתה שותפה להקמת המכון, קיבלה ממנו שירותים ונושאי תפקידים בה היו חברים בהנהלת המכון, אינה מלמדת בהכרח כי המכון היה "פיקטיבי" וחלק מן המשרד. אכן, נחה דעתנו כי המכון היה גוף עצמאי הנפרד מן המדינה וכי היה המעסיק היחיד של המערערת.

10.      המערערת טוענת כי יש ללמוד מעניינם של עובדים אחרים (גב' טלי ינוקא ומר פינחס צרפתי) שעבדו במכון כחלק מהמערך של משרד החינוך לעניינה שלה. אין מקום לקבל טענה זו. בבית הדין האזורי הוכח כי מעמדם ותנאי העסקתם

של עובדים אלה היו שונים בתכלית מאלה של המערערת. כך למשל גב' ינוקא העידה כי עבדה במשרד החינוך כ- 18 שנה ובשנת 1991 עברה לעבוד כמזכירה של מר כהן, עובד מדינה ומשכורתה שולמה באמצעות המכון (פרוטוקול מיום 25.3.09, עמ' 37). גם מר צרפתי העיד כי הקשר היחיד שלו למכון היה כרטיס נוכחות שהעביר פעם בחודש (עמ' 39 -40 לפרוטוקול).

בית הדין האזורי קבע כי במכון היתה הבחנה ברורה בין הצוות המנהלי של המכון, והמערערת בכלל זה, ובין העובדים שעבדו כחלק מהמערך של משרד החינוך, בין אם עסקו בהוראה עצמה ובין אם בשירותי מזכירות. בחקירתה הנגדית הודתה המערערת כי היו ההבדלים בינה ובין יתר עובדי הצוות הניהולי הבכיר של המכון לבין עובדי ההוראה והצוות המזכירות שעבדו בפועל במשרד החינוך והיו מספקים שירותים לאנשי משרד החינוך לצורך פרוייקטים אד-הוק, לאחר שהמכון זכה במכרז. עוד העידה המערערת כי "עובדים אחרים" אלה נהגו להודיע על ימי היעדרות ישירות למנהל הישיר עליהם במשרד החינוך, בשונה ממנה ומיתר הצוות הניהולי במכון שדיווחיה הופנו למנהל המכון (סעיף 29). עוד עולה מפסק דינו של בית הדין האזורי כי פעילותה של המערערת השתלבה בפעילות המכון כישות עצמאית נפרדת ממשרד החינוך (סעיפים  39 ו-40). כפי שעולה מחומר הראיות עובדי הצוות המנהלי ידעו היטב מה מצבם וכי הם עובדי המכון ולא עובדי משרד החינוך ובעניינם לא היה ערבוב.  

            פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן היטב בראיות שהובאו לפניו ובעדות של המערערת עצמה. בעקבות קביעות עובדתיות אלה הגיע בית הדין למסקנה משפטית כי המכון היה מעסיק בלעדי של המערערת. כאמור, מסקנה זו מבוססת כראוי ולא מצאנו הצדקה להתערב בה.